ערעור על הכרעת דינו של בימ"ש הצבאי שהרשיע את המערער בעבירת חברות בהתאחדות בלתי מותרת

כללי

נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו שלוש עבירות כדלקמן:

א.      חברות בהתאחדות בלתי מותרת- בכך שמחודש מאי 2005 ועד מעצרו היה חבר בכותלא אל אסלמיה.

ב.      שתי עבירות של נשיאת משרה בהתאחדות בלתי מותרת- בכך שבמהלך התקופה האמורה היה חבר בוועדת העבודה של הארגון, ובכך שהחל מספטמבר 2005 פעל כמתאם מטעם ארגונו מול רשויות אוניברסיטת אבו דיס בה למד.

משכפר המערער בעבירות המיוחסות לו, שמע ביהמ"ש את עדי הצדדים ואת סיכומיהם, ולאחריהם הרשיע את המערער בשתי עבירות שעניינם חברות ונשיאת משרה, כאשר קבע כי שני התפקידים אשר מילא המערער חד הם.

כתוצאה מהרשעה זו אף גזר ביהמ"ש על המערער 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל ומאסר מותנה. כן הפעיל ביהמ"ש עונש מאסר מותנה קודם, בן 12 חודשים, שהיה תלוי ועומד נגד המערער, מחציתו בחופף ומחציתו במצטבר.

על שתי קביעות עיקריות אלה נסוב ערעור הסנגוריה שהתברר בפניי.

טיעוני הצדדים לערעור

בערעורה נגד הכרעת הדין, טוענת הסנגורית כי ביהמ"ש לא הכריע באופן ברור בעד דחיית עדותו של עד התביעה מס' 2 בביהמ"ש והעדפת אמרתו המשטרתית על פניה. לאור זאת ולאור הטענות שהעלה ביהמ"ש נגד דרכי העבודה של השוטרים גובי אמרות העדים, מן הראוי היה לשלול את ערכן הראייתי של האמרות. על כך הוסיפה הסנגורית, כי התשתית הראייתית עליה הסתמכה התביעה לוקה בחסר, מאחר שלא היה מקום לתת משקל לדבריו של עד התביעה מס' 3. לבסוף טענה הסנגורית כי בעניינו נדרש "חיזוק מוגבר" אשר אינו מתקיים באמרות העדים שהוגשו לביהמ"ש. לאור האמור, סברה הסנגורית כי היה על ביהמ"ש להעדיף את גרסת המערער, אשר כלל לא נדונה ע"י ביהמ"ש ולהורות על זיכויו.

לחילופין, ביקשה הסנגורית כי אתערב לקולא בעונשו של המערער, החורג לטעמה מרמת הענישה הראויה בנסיבות, ומן העונשים שנקבעו בנוגע לשניים מן השותפים.

התביעה הצבאית ביקשה להותיר את החלטת בימ"ש קמא על כנה. התביעה טענה כי גם אם ביהמ"ש הצביע על נקודות בהן יש לשפר את תהליכי העבודה במשטרת ישראל, לא היה בכך כדי לפגום בתוקפן של אמרות העדים המפלילים, המחזקות זו את רעותה. כן טענה התביעה כי העונש שהוטל על המערער סביר בנסיבות, במיוחד על רקע עברו הפלילי המכביד.

הערעור על הכרעת הדין

כאמור, העידו בפני בימ"ש קמא שני עדי תביעה, אשר באמרותיהם המשטרתיות הפלילו את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בנוגע לעד התביעה מס' 2, בשלב הראשון של הכרעת הדין נותר ביהמ"ש מסופק. מחד גיסא, ביהמ"ש התרשם כי העד לא אמר את כל האמת בביהמ"ש ודבריו העלו תמיהות. מאידך גיסא, קבע ביהמ"ש כי לא ניתן לשלול באופן מוחלט את העדות. על כך הוסיף ביהמ"ש, כי לנוכח היעדר הפירוט בנוגע למערער באמרתו המשטרתית של העד, אף לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי זו מתייחסת למערער.

בנוגע לעד התביעה מס' 3, קבע ביהמ"ש ללא היסוס כי עד זה שיקר בביהמ"ש, ועל כן, לא ניתן לסמוך על דבריו בעל פה, ויש להעדיף על פניהם את אמרותיו המשטרתיות, אשר ביהמ"ש התרשם מהימנותן וממהימנות גוביהן. כן קבע ביהמ"ש כי יש לתת משקל למסדר זיהוי התמונות שנערך לעד, גם אם מצא שנפל פגם בעובדה שעורך המסדר, איש משטרת ישראל, לא בחר בעצמו את התמונות שהוצגו לעד.

לנוכח מסקנות אלה, אף קבע ביהמ"ש כי דברי העד מס' 3 משתלבים היטב עם האמרה המשטרתית שניתנה ע"י עד התביעה מס' 2. על כן, אם בשלב ראשון הסתפק ביהמ"ש האם להעדיף אמרה זו על פני עדותו של העד בביהמ"ש, צירוף הראיות לכדי מקשה אחת הכריע את הכף לצד הקביעה כי שני העדים אכן התייחסו למערער באמרותיהם המשטרתיות, אותן יש להעדיף על פני עדויותיהם בביהמ"ש. על כך הוסיף ביהמ"ש כי האמרות מחזקות זו את זו, ועל כן, יש להרשיע את המערער כאמור.

לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו האמורות של ביהמ"ש. השאלות והקביעות אשר הועלו ע"י בימ"ש קמא הינן מתחום הערכת המהימנות, המסור בראש ובראשונה לערכאה הדיונית. משלא מצאתי כי נפל כשל לוגי או סתירה בולטת בקביעותיו של ביהמ"ש, אין לי אלא לאמץ קביעות אלה.

יתרה מזו, עיון באמרות העדים במשטרת ישראל אכן מלמד כי אלה בעלות רצף הגיוני ומהימנות פנימית. מהימנות זו אף מתחזקת לנוכח השתלבותן של האמרות, הצטלבות המידע אשר נמסר בהן והחיזוק הנוצר מהאזכור החוזר של המערער בהקשר זהה ע"י שני העדים.

על כך יש להוסיף, כי עד התביעה מס' 3 זיהה את המערער במסדר זיהוי תצלומים כאותו מוחמד רג'וב שהוזכר על ידו בחקירתו. בנקודה זו אציין כי הפגמים הלכאוריים עליהם הצביע ביהמ"ש בעריכת הדו"ח, גם אם שיש בהם ממש במצב בו משמשת פעולת הצגת התמונות המתועדת בדו"ח לזיהוי, אינם מעלים ואינם מורידים בענייננו, בו קיימת היכרות קודמת עמוקה בין העד לבין האדם המזוהה. במצב דברים זה כלל לא היה צורך בעריכת מסדר זיהוי תצלומים. על כן, משנערך מסדר שכזה יש בו לחזק את מהימנות דבריו של העד במשטרת ישראל (ראה בעניין זה ע' איו"ש 1136/05 עבד רבה נ' התוב"ץ וכן עד"י 1768/06 התוב"ץ נ' אלחיח [פדאור (לא פורסם) 06 (12) 623]).

זאת ועוד, בימ"ש קמא מצא בחיזוק ההדדי הקיים בין האמרות אף כדי להוות התוספת הראייתית הדרושה להרשעה. לדעת הסנגורית, שגה ביהמ"ש בנקודה זו, מאחר שבפנינו מצב בו מבקשת התביעה לסמוך על אמרותיהם המשטרתיות של שני שותפים, דבר המחייב "דבר לחיזוק" משמעותי, עד כדי סיוע.